זה מכבר התחדש הדיון הציבורי בהליכי ההסגרה לאחר שהשופט הנמלט דן כהן אשר נחשד בקבלת שוחד הוסגר לישראל מפרו שאליה ברח. הסגרתו של השופט כהן היא הזדמנות מצוינת להתייחס אל המהפכה החוקתית שחלה במשפט הפלילי הישראלי בכל הנוגע להליכי המעצר לצרכי ההסגרה.
מאמר שפורסם ע"י עורך דין פלילי שרון נהרי ועו"ד טל אלפרן
הקושי לשחרר בערבות את מי שהוגדר כבר הסגרה
מימי קום המדינה ועד לאחרונה, היה ידוע לכל אחד העוסק בדיני הסגרה כי קשה עד בלתי אפשרי לשכנע את בית המשפט לשחרר בערובה את מי שהוגשה כנגדו בקשת הסגרה אשר גררה אחריה בקשה למעצר עד לתום הליכי ההסגרה.
הנימוק שנתן בית המשפט העליון להלכה על פיה שחרור ממעצר הוא החריג ומעצר הוא הכלל, כאשר מדובר במעצר לצורכי הסגרה היה כי קיים חשש מוגבר להימלטות המבוקש מאימת הדין, אשר תסכל את קיום התחייבות הבינלאומית של ישראל באמנות ההסגרה כלפי המדינות המבקשות ממנה הסגרה. נדמה כי היה טעם רב בהלכה זו בשעתה בתקופה טרם חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר עיגן את הזכות לחירות כזכות חוקתית. הליכי הסגרה באופן מסורתי תמיד נפתחו כנגד אדם אשר נמלט מאימת הדין לאחר ביצוע עבירה במדינה המבקשת את ההסגרה של המבוקש ולכן החשש כי אדם שנמלט כבר מאימת הדין יימלט שוב אכן היה ממשי.
לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 נדרשה הכנסת לחקיקת חוקי פרוצדורה פלילית וחוקי מעצרים דיני שחרור בערובה חדשים על מנת להתאים את עצמם למגבלות החוקתיות של פגיעה בחירותו של אדם. חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים) אשר חוקק בשנת 1995 קבע כי באין הוראה מפורשת אחרת בחוק אחר, יחולו הוראותיו, אשר, כידוע, מותאמות לדרישת המידתיות בחוק היסוד. בכך החיל המחוקק את הוראות חוק המעצרים המסדירים את עילות המעצר ואת התנאים לשחרור בערובה גם על הוראות חוק ההסגרה, המסמיכות את בית המשפט להורות על מעצר לצורכי הסגרה ועל מעצר עד לתום הליכי ההסגרה.
למרות השינוי החקיקתי בחוקי המעצרים, ככל שהדבר נגע לדיני הסגרה, המשיכה לשלוט ההלכה על פיה מעצר הוא הכלל בעוד ששחרור בערובה הוא החריג – כל זאת עד לפרשת ה"עוקץ הניגרי".
פגיעה בהתחייבויותיה של ישראל בזירה המשפטית הבינלאומית? לא בטוח
בפרשה זו הואשמו צעירים "בני טובים" ללא עבר פלילי בארה"ב בעבירות של קבלת דבר במרמה. על פי כתב האישום אשר הוגש בעניינם עסקו אותם צעירים במרמה שיטתית על פיה התקשרו לקשישים בארה"ב, הודיעו להם כי זכו בהגרלת לוטו. על מנת לזכות בכספי הזכייה אמרו אותם צעירים לקשישים התמימים כי עליהם לשלוח עשרות אלפי דולרים לחשבונות בנק שנפתחו לצורך תשלום מיסים לשלטונות על כספי הזכייה. בכך הונו עשרות קשישים.
משטרת ישראל פתחה בחקירה ואיתרה את המשרד ממנו התקשרו הצעירים לקשישים בארצות הברית. מי שניהל את המשרד הצליח להימלט ממתן הדין, אולם ה"עובדים" במשרד נעצרו לצורכי חקירה ולצורך הגשת כתב אישום כנגדם בישראל. בסיומה של החקירה, עמד בית המשפט לשחרר את הצעירים בערובה אולם בטרם הספיק לעשות כן הוגשה כנגד אותם צעירים בקשת הסגרה עם בקשה למעצר, והליך ההעמדה לדין בישראל נזנח על ידי המדינה. לאחר תקופת מעצר שנמשכה שלושה חודשים אשר במהלכה התקבלו תסקירי שירות מבחן אשר ממליצים על שחרורם של הצעירים בערובה, המדינה עדיין ביקשה להיאחז בכלל הידוע בהליכי הסגרה על פיו מעצר הוא הכלל בעוד שחרור בערובה מהווה חריג. המדינה טענה כי אימוץ הדינים הנהוגים בדיני המעצר הרגילים יפגעו קשות בהתחייבותה הבין לאומית לארה"ב. כמו כן טענה המדינה כי בהליכי הסגרה החשש מהימלטות מאימת הדין הוא חשש מוגבר.
בית המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו והורה על שחרורם של הצעירים בערובה בהתאם להמלצת שירות המבחן. כמו כן שוחררו שלושה צעירים אשר נחשבו לדרג העליון באותו משרד אשר יוצגו על ידי עורך דין פלילי שרון נהרי.
גם בית המשפט העליון לא הפך את ההחלטה
המדינה החליטה לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי והגיעה עד לבית המשפט העליון שם חזרה על טענותיה בדבר החשש הכבד להימלטות מאימת הדין וסיכול התחייבותה הבינלאומית. בית המשפט העליון בהחלטה תקדימית קבע כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מחייב בחינה מחדש של דיני המעצר לצורכי הסגרה, והחיל את העיקרון על פיו המעצר הוא החריג בעוד שחרור בערובה הוא הכלל גם כאשר מדובר בהליכי הסגרה.
עוד נקבע כי יש להחיל את שיקולי המעצר הרגילים החלים בהליך פלילי רגיל על דיני המעצר לצורכי הסגרה, ובאם קיימת חלופת מעצר אשר תשיג את מטרתו בדרך שפגיעתו בחירות המבוקש פחותה יש ליישמה גם כאשר מדובר בהליכי הסגרה. בכך דחה בית המשפט העליון את עררה של המדינה והורה של שחרורם של הצעירים בתנאים מגבילים של מעצר בית ואיזוק אלקטרוני עם ערבויות גבוהות. הלכה זו פתחה פתח לשחרורים בפרשות נוספות וכיום היא הלכה מחייבת.
עו"ד פלילי שרון נהרי מסביר על דיני הסגרה
