עו״ד שרון נהרי מסביר באתר וואלה כי ההודעה על הכרזת המשטרה על ישראל איינהורן כעבריין נמלט והוצאת צו מעצר נגדו היא נקודת מפנה שמסמנת מעבר מגישה של ציפייה לשיתוף פעולה מרצון לגישה אכיפתית גלויה ותקיפה יותר, עם הד ציבורי ובינלאומי. יחד עם זאת, נהרי מדגיש שהפער בין הרושם הציבורי לבין המשמעות המשפטית בפועל גדול: ההכרזה אינה קביעה של אשמה ואינה פסק דין, אלא צעד פרוצדורלי שמאפשר לרשויות להצדיק הסלמה באמצעי האכיפה.
ליבת הדברים היא ההבחנה בין צו מעצר ישראלי פנימי לבין אכיפה מחוץ לגבולות המדינה. צו מעצר שהוצא בישראל יוצר עילת מעצר בתוך ישראל בלבד, ובעצמו אינו מחייב מדינות זרות. כדי להפוך את המהלך לבעל משקל בינלאומי נדרש צעד נוסף של פנייה לגורמים בינלאומיים כגון אינטרפול, וגם אז אין מדובר בחובה אוטומטית למדינות אחרות, אלא במנגנון שמאפשר להן לשקול פעולה לפי הדין המקומי שלהן.
נהרי מוסיף שגם כאשר קיימת פנייה בינלאומית, הדרך להסגרה עוד ארוכה. הסגרה אינה פעולה משטרתית טכנית אלא הליך משפטי מלא במדינה שבה שוהה האדם, שבמסגרתו בתי המשפט בוחנים שאלות מהותיות כמו התאמה של העבירות לדין המקומי, קיומן של ראיות מספיקות, והאם הבקשה נגועה בשיקולים זרים או פוליטיים. הוא מציין כי גם קיומו של הסכם הסגרה בין ישראל לסרביה אינו מבטיח תוצאה, משום שהיישום נתון לשיקול דעת שיפוטי מקומי ולעיתים גם לגישה ספקנית וזהירה.
לפי נהרי, בפני איינהורן עומדות שלוש אפשרויות מרכזיות: להישאר בחו״ל ולהתבצר משפטית תוך ניצול המורכבות והספקנות האפשרית בהליכי הסגרה, לנסות להגיע להסדר משפטי מרחוק באמצעות עורכי דין בישראל כדי לצמצם הסלמה, או להתייצב מרצון בישראל מהלך שעשוי לנטרל את טענת ההימלטות ולהשפיע על שאלות מעצר וניהול ההליך בהמשך. בשורה התחתונה, מרגע שהודבקה התווית "נמלט", מרחב התמרון מצטמצם והזמן הופך לשחקן מרכזי בהחלטות של כל הצדדים.
