בית המשפט העליון פרסם פסק דין תקדימי שקיבל את עתירת הסניגוריה הציבורית נגד המשטרה, פרקליטות המדינה והיועצת המשפטית לממשלה, וקבע כי חיפוש בחומר מחשב – ובכלל זה טלפונים ניידים – אינו יכול להתבצע על בסיס “הסכמת” המחזיק במכשיר בלבד, אלא אך ורק בצו שיפוטי מפורש.
בכך שם קץ העליון לפרקטיקה שהייתה נהוגה במשך שנים, במסגרתה חוקרים דרשו מחשודים את הטלפונים שלהם לצורך חיפוש, תוך הישענות על חתימה על טופס הסכמה. נקבע כי נוהל זה אינו מעוגן בחוק ופוגע פגיעה קשה בזכויות יסוד.
בית המשפט הדגיש כי טלפון נייד משקף את עולמו הפנימי ביותר של אדם: מסמכים, התכתבויות, תצלומים אישיים ואלפי אינטראקציות פרטיות. לפיכך, חיפוש במכשיר של נחקר אחד פוגע גם באנשים הרבים ששיתפו עמו מידע אינטימי, מבלי שציפו שייחשף לעיני הרשויות.
העליון הבהיר שהצורך בצו שיפוטי אינו “דרישה טכנית”, אלא מנגנון מהותי של איזון ובקרה חיצונית, שנועד להבטיח שמתקיימת עילת חיפוש ושהיקפו אינו עולה על הנדרש. פגיעה כה חמורה בזכות לפרטיות מחייבת בקרה שיפוטית עצמאית, ולא ניתן להסתפק בהסכמה הניתנת תחת לחץ חקירה.
המשמעות המעשית היא ביטול הסעיפים בנהלי המשטרה והפרקליטות שהתירו חיפוש בהסכמה. עם זאת, בית המשפט קבע תקופת היערכות של 18 חודשים, במהלכה יוכל המחוקק להסדיר את הסוגיה בחקיקה. עד אז, המשטרה תידרש להתאים את פעולותיה להלכה החדשה.
מדובר ב”פסק דין חשוב ותקדימי” הן בהגנה על הזכות לפרטיות, והן בקביעה העקרונית שלפיה רשויות האכיפה אינן רשאיות לאמץ לעצמן סמכויות חקירה הפוגעות בזכויות יסוד ללא עיגון מפורש בחוק.
ביהמ״ש העליון פסק כי:
המשטרה נעדרת סמכות לעריכת חיפוש מוסכם בחומר מחשב… אין מנוס מהפיכת הצו על-תנאי למוחלט", כתב השופט סולברג, והציע כי ההרכב יורה על ביטול הסעיפים שמאפשרים חיפוש בחומר מחשב (כלומר במחשב, טלפון או כל פלט שיוצא מהם) בהסכמת הנחקר בלבד.
פסק הדין מהווה מסר חד לרשויות האכיפה: המטרה אינה מקדשת את האמצעים. כאשר מדובר בפגיעה כה עמוקה בזכות לפרטיות, המחוקק – ולא המשטרה – הוא המוסמך לקבוע גבולות וסייגים.
